אבא שואל אותי אחרי הרצאה –
"מה אני עושה עם הילד שלי?
הוא אמר לי שהוא ראה פורנו עם החברים בכיתה"
חשבתי רגע, ואמרתי לו ככה:
"קודם כל תחבק אותו" חזק לחבק אותו. מהלב.
התלבטתי עוד רגע ואמרתי לאבא שהוא זכה.
"זכיתי?" הפנים המבוהלות הוחלפו בפליאה ותמיהה.
"אפשר לשאול במה זכיתי?"
אני מחייך ואומר:
"זכית שהילד שלך סומך עליך. רואה בך כתובת. מאמין בך שתוכל להחזיק את מה שהוא אומר לך
ושלא תיפול מהכיסא, שלא תשפוט אותו או תכעס עליו. הילד שלך רוצה אותך שותף בסערה
המתחוללת בחייו.
בכאב ובכאוס שיש לו סביב התכנים שראה, סביב הסיטואציה המבלבלת.
הוא מאמין שתכיל ותיתן לו איזה חיבוק או אמירה של נחמה."
———————————————————————————————————
אתמול הייתי בהרצאה להורים שמדברת על עקרונות השיח המיני. אחד מהם היה – לא לשפוט את הילדים במהלך השיח. אנחנו תמיד משתדלים לתפוס עמדה. עכשיו אתה מהטובים או מהרעים? עשית נכון או לא? זה מתאים, ראוי, או אפילו קדוש, או להפך?
ואני מאמין שככל שהשיפוט (שיהיה קיים תמיד, לא באמת אפשר לחמוק. כאלה אנחנו) יהיה המרכיב הנוכח והמנחה בשיח, אנחנו נאבד את הכתובת שאנו יכולים להיות מול הילדים והנערים שלנו. עוד אמרתי לאבא אתמול, שאני מאמין שכל ילד יודע שזה "אסור" כולם מרגישים את זה. את האפלה, את האפרוריות והקור שיש שם. אף אחד לא חושב שהפורנו הוא חלק מהטוב הצרוף שירד לעולם. ובכל זאת יש גם סקרנות לפגוש בעוצמה ובכח, בהיעדר העכבות שממש מטלטלים את כל הגוף והנפש במפגש עם אחת התעשיות הכי מתוקצבות ומשומנות בעולם. גם מזה אי אפשר להתעלם. עוד לפני שנשאל על רע ועל טוב – אני חושב שצריך רגע להבין את המקום הזה. יש רצון כזה להעלים את השד הנורא עוד לפני שהסתכלנו לו בעיניים. לפני שהבנו מה יש לחפש שם.
אחרי שנסכים לשהות שם רגע נוכל לעבור באמת את המסע הנכון והטוב עם הילדים שלנו. בלי זה, אולי נגיד המון דברים נכונים, אבל נאבד את השותפים היקרים לנו למסע אל המיניות הבריאה, המכבדת והמיטיבה. אנחנו נראה אותו מבחוץ.
אני יודע שזה מורכב וקשה מה שאני אומר, אבל לדעתי זו האמת והיא צריכה להיאמר.
